פסק-דין בתיק ת"א 51576-11-11

מבוא ועובדות מוסכמות:

1.         בפניי תביעת שיבוב לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 1,401,358 ש"ח.

2.         ביום 2.11.06 אירעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה") בה היתה מעורבת גב' ילנה פסמניק (להלן: "הנפגעת"). התאונה אירעה במהלך נסיעת הנפגעת באוטובוס ציבורי זעיר שהשימוש בו מבוטח בביטוח חובה באמצעות הנתבעת, חברת הביטוח הכשרת הישוב (להלן: "האוטובוס").

3.         המוסד לביטוח לאומי, הוא התובע, הכיר בתאונה כתאונת עבודה, קבע לנפגעת תקופת אי-כושר, נכות זמנית ונכות צמיתה בעקבותיה ובהתאם לכך הוא שילם ומשלם לנפגעת תגמולים בהתאם (להלן: "התגמולים").

4.         בעקבות התאונה הגישה הנתבעת נגד הנתבעת תביעה בהתאם לחוק הפלת"ד ובמסגרתה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו שולם לנפגעת פיצוי בסך של 180,000 ש"ח בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד (להלן: "תביעת הפלתד" ו "הסכם הפשרה" בהתאם ).

5.         ביום 14.11.10 פנה התובע לנתבעת במכתב דרישה לשיפוי בגין מלוא התגמולים ששולמו וישולמו לנפגעת בסך של 2,032,455 ש"ח וזאת בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "מכתב הדרישה"). במכתב תגובתה מיום 23.11.10 (להלן: "מכתב התגובה") טענה הנתבעת כי נזקי הנפגעת בעקבות התאונה עומדים על סך של 720,000 ש"ח, מתוכם שולם לנפגעת במסגרת תביעת הפלת"ד סך של 180,000 ש"ח. לפיכך, הנתבעת שילמה לתובע את יתרת הסכום בסך של 540,000 ש"ח. בשולי מכתב  התגובה הוסיפה הנתבעת באומרה:

" מוסדכם טוען לאי-תחולת ההסכם שבינו לבין חברתנו ולכן הוגשה הדרישה על-פי  החוק.

חברתנו טוענת כי ההסכם הינו בתוקף.

בנסיבות, יועבר הסכום לו זכאי המוסד לביטוח לאומי על-פי  ההסכם במידה וכשהמוסד יודה בתחולתו".

ביום 30.12.10 שלח התובע מכתב תשובה לנתבעת בו נאמר, בין היתר,  כי " אין בפירעון ההמחאה על ידינו משום ויתור על יתרת הדרישה המגיעה לנו" (להלן: "מכתב התשובה").

6.         אתייחס להלן להסכם אליו  מפנה הנתבעת במכתב התגובה, כמצוטט לעיל.

בשנות השבעים  של המאה הקודמת התקשר התובע עם חברות הביטוח השונות, והנתבעת בכללן, בהסכם המסדיר את תביעות השיבוב ביניהם (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבע כי המבטחות  תשפנה את המוסד לביטוח לאומי באופן חלקי עבור הסכומים שהוא משלם לנפגעי תאונות דרכים בהתאם לחוק הביטוח הלאומי (55% לנהג ו-80% לנוסע או הולך רגל) מקום בו על חברת הביטוח לפצות את הנפגע מכוח היותה המבטחת של הרכב המעורב בתאונה הרלוונטית.

בשלהי שנת 2008 ביטל המוסד לביטוח לאומי את ההסכם ובעקבות זאת התגלעה מחלוקת בשאלה האם ההסכם תקף גם ביחס לתאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו, כטענת חברות הביטוח, אם לאו, כטענת המוסד לביטוח לאומי. מחלוקת זו הגיעה לפתחו של בית המשפט ובפסק הדין שניתן ב- ת"א (שלום-י-ם) 37002/03/10 המוסד לביטוח לאומי נ' ארטור ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "פרשת ארטור") התקבלה עמדת חברות הביטוח בנדון. המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט המחוזי, אולם הערעור נדחה.  המל"ל לא השלים עם התוצאה הנ"ל  והוא הגיש לבית משפט העליון רשות ערעור בתיק רע"א  8354/11.  ביום 19.4.12 נתן בית המשפט העליון פסק דין לפיו הוא אישר את התוצאה אליה הגיעו בתי משפט השלום והמחוזי. בכך נסתם הגולל על טענת המוסד לביטוח לאומי כאילו ההסכם לא חל על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו.

7.         תביעה דנן הוגשה בטרם  ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת ארטור ולפיכך, במסגרת התביעה ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשפות אותו בגין מלוא התגמולים ששולמו לנפגע בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אף כי בסעיף 39 לכתב התביעה הוא הוסיף באומרו:

" התובע אמנם ביטל את ההסכם, אשר היה קיים בינו לבין הנתבע, לעניין זכות השיבוב על-פי  חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. ואולם, לחילופין,  בלבד, היה ויחוייב הנתבע, על-פי  ההסכם שביניהם, כי אז יש לחייב את הנתבעת  לשלם 80% מסכום הגמלאות כאמור בדרישת התובע, ובתוספת ריבית הסכמית על-פי  סעיף 6 להסכם (ריבית פיגורים בתוספת 20%) ממועד הדרישה ועד ליום התשלום בפועל".

מנגד,  בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי ההסכם חל על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו, אולם, היא הוסיפה באומרה:

" יחד עם זאת,  במקרה ספציפי זה, ולנכוח רצונו של התובע, לא תטען הנתבעת לתחולת ההסכם.

מובהר כי מדובר בהסכמה דיונית, ספציפית לתיק זה, אשר מחד אין לחזור ממנה, ומאידך אין היא מחייבת את הצדדים בכל התדיינות אחרת".

8.         לאחר הגשת ראיות הצדדים בתביעה הם הגיעו להסכמה לפיה פסק הדין בתביעה יינתן שלא על דרך הפשרה, ללא צורך בחקירת עדים ולאחר שכל צד יסכם את טענותיו.